יש ספרים
שמבקשים שיצעדו איתם

הקיסר — מבצר הסדר

פרק חמישי. הקיסר. מבצר הסדר.

הדרך הפכה ישרה. לא עוד שבילים מתפתלים, אלא קו דק, חתוך בסרגל, על פני אדמה קשה ומהודקת. באופק ניצב מבצר. אבן על אבן. סדר מופתי שלא ידע פחד. על כס מלכות עשוי סלע ישב הוא. הקיסר. מראהו היה כשל פסל שקם לתחייה: זקנו לבן וקפדני, גזור בקווים ישרים, ללא שערה אחת שסרתה מדרכה. על ראשו כתר ברזל כבד, נטול קישוטים מיותרים — כתר שנועד לסמן גבול, לא להרשים. עיניו היו בצבע פלדה, קרות ובהירות, כאלו שרואות מספרים וצורות.

הירח — החמלה שנולדת מן הצל

פרק תשעה עשר. הירח. החמלה שנולדת מן הצל.

השוטה קם משפת האגם של הכוכב. האור עדיין פעם בו. לא כאש גדולה. כגחל שקט, יציב, שאינו צריך להוכיח עצמו. הוא המשיך ללכת, והלב נשא בתוכו אמון חדש, שגם אם יאבד את הדרך — יוכל למצוא את עצמו. אך לא כל מה שחבוי מבקש להתגלות באור יום. יש סודות הממתינים ללילה. הדרך הובילה אותו אל שער של חושך רך. בין שני מגדלי אמת רחוקים עלה הירח, עגול, כסוף, מלא סוד, אורו לא חשף את העולם, רק רמז עליו.

המוות

אולי המוות בא אל האישה ואולי — אל הילד הרך. אך הלב סירב להאמין לחיוך. הוא החל להלום בעוצמה. מוקדם מדי. מהיר מדי. כמי שמזהה עוד לפני ההיגיון, את כיוון הדהירה. האביר הוסיף והתקרב. המרחק מצטמצם ומצטמצם, לאט מדי מכדי להימלט, מהר מדי מכדי להישאר שלֵיו. הגוף מגיב ראשון. הנשימה אינה נכנסת עד הסוף. החזה מתכווץ. הקיבה מתהפכת. גל חום עולה, מיד אחריו — קור. הבטן מתהדקת כאגרוף קפוץ. והמחשבות — כחיות סגורות בכלוב. למה? למה עכשיו? מה הסיבה? הוא מנסה להיאחז במה שהוא מכיר: בעתיד שצייר לעצמו: בית. שותפות. אישה. יד קטנה וחמה בתוך ידו. קול רך הלוחש ״אבא״. חלון מואר ומישהי ממתינה מאחוריו.

השטן

הנוראה והמפוכחת מכולן: הלולאות סביב צווארם היו רחבות. מאוד רחבות. הם יכלו להסיר אותן ברגע אחד. בכל רגע. אם רק היו בוחרים, אם רק היו מתעוררים. השטן רכן קדימה, מטיל צל חשיכה על פני השוטה, ״ולמי אתה נתת את הכוח שלך, שוטה?״ לחש. קולו זחל כמו נחש מתחת לעור. ״איזו תשוקה מושכת אותך בשלשלאות של זהב?״ ״האם אתה בטוח שאינך נאחז בדרך עצמה?״ השוטה שתק. לרגע הרגיש את הקרקע נשמטת מתחת רגליו. ״אתה באמת חושב שאתה חופשי? או שאתה פשוט בורח מהרגע שבו תצטרך לעצור, להישאר ולהיות?״ הוסיף השטן ואז שתק. הוא ידע שלפעמים די בשאלה אחת נכונה, כדי ללכוד לו את הנשמה. ובשוטה — התחוללה סערה. דחף ראשוני היה לענות, להתגונן, לומר: ״לא. אני חופשי.״

הכוהנת הגדולה

״האינטואיציה אינה קול רם — היא לחישה שלא מתווכחת״. השוטה עצם עיניים, והעולם העמיק. ״אל תפחד מן החושך״, הוסיפה, ״שם שמורים החלקים שעוד לא העזת לאהוב עד הסוף״. הוא עמד קטן מולה, ועדיין מרגיש שהיא רואה אותו באמת, לא כפי שהוא נראה לעולם, ולא כפי שהוא מספר על עצמו, אלא כפי שהוא קיים ברגעים שבהם אין צורך להוכיח דבר. כשפתח את עיניו, ידע דבר מה שלא למד מן הקוסם ולא מן הדרך: שגם בלי לנוע אפשר להיות בדרך, שיש בתוכו מקומות שאינם מבקשים תנועה, רק אור סבלני לשהות בהם, מרחב של הבשלה. ואז עלה בו צל של ספק: האם באמת יש בו כוח לברוא כפי שראה בקוסם? עמוק בפנים הוא האמין שיש אנשים שנולדו לברוא, ויש כאלה שתפקידם רק ללכת בעקבותיהם. הידיעה הזו לא צעקה. פשוט ישבה שם — כצל עדין של שאלה במסע שלו עצמו.